ומה אני עושה כדי שהיא תהיה שלי - שיר שורר

ומה אני עושה כדי שהיא תהיה שלי. בין אור לחושך אני עומד. תוהה באפלה, נושם חמצן באור. רק שהיום לא תפיל אותי חזרה מטה, פצעיי עדיין פתוחים. דמי מוצא דרכו נשפך החוצה והופך אגם סואן בצבע אדום. מה אני עושה כדי שהיא תהיה שלי. איך אברח מכאן עכשיו, תלוי מהתקרה ומעל האדמה. מסור לכאבי-נפשי ולא מסוגל להתנתק מהם. לא בטוח שאני רוצה שהיא תהיה שלי. רק רוצה לשכוח, אך מי אני בלי זכרונותיי. הכואבים ביותר, השמחים ביותר. ומה היא? כואבת או משמחת. ופעם לא ישנתי בלילה, הכרתי אותה והצלחתי לישון לילה שלם. אך עתה, גם כאשר אני מכיר בה וזוכר אותה בחיי, לילותיי לא מלאים בחלומות טובים אלא על מפלצות ושדים. לילותיי שלמים אך עצובים ורומסים. ומה לי כעת לישון אם כשאקום מיטתי תהיה רטובה מזיעה וכל היוצא בזה. אך מה לי להחזיק את עיניי פקוחות לרווחה. מה אני עושה כדי שהיא תהיה שלי. אני יושב תחת המנורה הדולקת היחידה שיש באזור, ומסביבי חולות ואבנים גדולות מתיישבות על האדמה ואני לבדי מתיישב על אחת מהן. מדליק סיגריה אחת ומעשן אותה עד תום. לי תמיד היה נראה פתטי לעשן לבד, רק עם חברים הייתי פותח את קופסת הסיגריות ושולף משם כמה. שומר לעצמי אחת ואת השאר זורק אליהם כמו אל תנינים בשפת הנהר המחכים למזונם מבעל הנהר. אבל אחרי שהיא אבדה לי ונשמטה מידי, גם כאשר אני נוכח איתם אני מרגיש לבד. שלוש סיגריות מספיקות לי. אני לוגם מכוס הקפה שלקחתי איתי מהבית, קצת מקלל את עצמי על שלקחתי כוס זכוכית במקום כוס קלקר חד פעמית. הרגשתי מסופק מלמלא את הפח הפינתי של אותו אזור ואפילו חשבתי אם לזרוק את כוס הזכוכית הזו לפח למרות שניתן להשתמש בה עוד אינספור פעמים. אך כעת, היא עדיין מלאה ואני לא מתעסק בלחשוב על מה עתיד לקרות. רק שואף עשן, נושף ולוגם. וחושב על נשימות עמוקות, כמה שיכולות להיות. האוויר נתקע בריאות וקצת קשה לו לצאת החוצה ממני או להיכנס פנימה. די לי להסתפק בחצי נשימות, אני מסכים עם עצמי על כך לפני שיתחיל לפרוץ ויכוח ביני לבין עצמי על הצורך שלי בנשימות מלאות, וצד אחד ינצח, ואולי אאלץ להפסיק לעשן. אז אני חוסך בריבים מיותרים, שדורשים יותר אוויר לנשימה בלאו הכי, ואין לי כל-כך הרבה לתת, גם גופי מרגיש צורך להתפשר איתי על צורכי החיים. גם אם אני שונא את הריח המר שמכסה את קצות אצבעותיי אני אינני יכול לוותר על העשן הסמיך ההוא. אינני מצליח לוותר על הנשיפה האפרורית ההיא שהופכת ענן אפור מלא גשם. אינני מסוגל להבריח את הפחד מהמוות, עתה, כשהיא כבר לא שלי, אינני יודע מתי יבוא עליי יומי האחרון, אך הוא יגיע. וכמה כואב למות ואולי זה יהיה בידיה שלה, ועל כן אני אינני יכול לוותר על למצוא בעצמי דרך נוספת משלי להגיע אל מותי, העיקר לא בידיה. אני מעשן קופסאות שלמות. אולי אהיה האחד מבין המיליונים שנפל עליהם מזלם ודרך העישון מצאו את מותם. אני תוהה מתי הפכה להיות כל-כך נחוצה לי. היא הכאיבה לי כל-כך, אך ברגע אחד הפכה להיות הדבר החשוב ביותר לי. נשמור קרוב אלינו את אלו שעלולים לפגוע בנו הכי חזק כדי תמיד לדעת מתי תגיע עלינו המכה, אני רוצה להיות מוכן למכה שלה, אך היא נעלמה, ואני יודע שהמכה תגיע, אך אני לא יודע מתי. די לי להישאר תחת המנורה האחת הזאת כל הלילה, לראות את שקורה מסביבי, להיאחז במוות שאני גורם לעצמי, ולדעת. שהמכה תגיע. יסלח לי אלוהים אך איני יכול לשבת על האבן ההיא עוד זמן רב. היא מתחילה להשרות לי תחושה של אי נוחות, וישירות אני חוזר אל השלווה ההיא שהיא הביאה עמה אליי כשהייתה שלי, ואני נמשך אחרי ריחה חזרה אל ביתי. ריחות ניקוטין מתערבבים עם הריח שלה שדאגתי לא להבריח מביתי כאשר היא נעלמה. ואיך עליי לחיות בשלווה אם כשאני צועד בביתי אני שומע אותה בכל רגע, אך בלעדיה אני לא מצליח לחיות. עדיף להישאב אל תוך קולה הנשמע מרחוק. כעת, במיטתי היא שוכבת, צמוד לקיר. אני חושב על כל הרגעים האלו שיכולתי לחבק אותה ולא עשיתי זאת. אולי אם הייתי מחבק אותה היא הייתה נשארת לצדי. אני עוצם ופוקח עיניים כתנועה אחת בלתי פוסקת, והלילה מתחלף ליום. אני שואל עצמי האם אולי בכל זאת הצלחתי להירדם לכמה רגעים, אך רגליי הכבדות מסגירות את הדקות החסרות שהפכו לשעות שסוגרות ימים חסרי שינה. כמה אני חסר כשהיא לא שלי. הקפאין והניקוטין משתלבים בתוך גופי, עתה מי ירפא אותי מכאביי. עירום אני עומד, מסתבן, מורח עליי את הסבון בחוזקה. מנסה להוריד אותה ממני. להסיר אותה ממחשבותיי,. למחוק אותה מעברי. לטשטש את שסימנה על גופי. כפות הידיים בחיכוך מכינות את הסבון לפגוש בגוף המחוספס בעולם, זה שאף אחד לא רצה לגעת בו מלבדה. אני מורח את הסבון על זרועותיי בזריזות ובחוזקה. אם אכאיב לעצמי יותר משהכאיבה לי ביתר המקומות שבהם לא הספיקה לגעת, אולי אשכח אותה. וכשאני מגיע לכתפי, בעל כורחי אני מורח בעדינות את חומר הניקוי ההוא. מכניס אוויר פנימה. עוצם עיניים. שורף בכתפיים. מהעיניים שלי זולגות דמעות מלוחות. אדם לא יכול לשאת כאב. הוא לא נולד לכך, פשוט לא הייתה לו ברירה. על הבטן, בנקודות מסוימות חזק, מהיר, שורט את עצמי. אך בנקודות אחרות עליי להיות עדין ולעשות חסד עמי. על הרגליים, בתנועה חותכת מטה ומעלה ידיי מלטפות ברכות והן אינן מצליחות לפסוח על הפצעים הפתוחים שהיא השאירה לי. אין לי מקום להיות חזק, בכל נקודה עליי לגלות רגישות ואנושיות, רגליי גילו לי מהו טוב האדם. איני רוצה להכאיב לעצמי, ליטופיי נעימים לי. אך היא ואני בתחרות, מי יגרום לי למות. אסור לי לתת לה. אסור לי לסגור את העיניים יותר. אסור להירדם לשינה עמוקה. אסור להירדם בשמירה, שמא היא תבוא בחזרה אליי בתנועה הפוצעת ההיא שהותירה אותי בוכה, ומדמם דם מתוכי. הגב, כמו קנבס לציור גדול, לא נותר עליו מקום, היא ציירה עליו כתמים עזים של בושה ותסכול. אני אינני נוגע בגב. די לי לשטוף את חומר הניקוי הנורא עם דמעותיי, ולחכות עד שלא אוכל יותר להסריח כדי להתקלח שוב. אני מתנגב במהירות ובחוזקה. לשרוט את מה שלא נשרט. להתלבש בחזרה, שמא היא לא תכנס דרך הדלת ותראה אותי חשוף וחלש. תראה עליי את סימניה, תכה אותי. ואני, חסר אונים, לא אצליח להחזיק אותה שלא תלך ממני שוב, אבל היא תברח, בכל הכוח, רק כדי שלא אמנע ממנה להכאיב לי. עתה איפה היא כשכאביי זועקים. אני פותח את הדלת, עיניי מביטות ראשונות מבעדה. אין אף אחד מסביב, השמש פולחת דרך החלונות ומייבשת את שיערי הפרוע תוך שניות אחדות. היא לא תחזור לידיי העדינות. אני אשאר לבדי, תוהה באפילה, מתי היא בידיה הקשות תצליף בי שוב ותכה בי. החגורה. ואם לא אחזיק בה, מי יודע מי עוד ייפגע. מה אני עושה כדי שהיא תהיה שלי, אני חייב, כי רק אז אדע, שאני יכול להתהלך בעולם בלי לפחד על בשרי, לישון. לבכות. להתהלך עירום בעולמי.

---

שיר שורר,

בת 20 מהיישוב להבים, בוגרת כפר הנוער אשל הנשיא,

שינשינית לשעבר בקיבוץ ניצנים, ומשרתת בפיקוד העורף. מתעסקת בכתיבת סיפורים קצרים וארוכים.