יום ירושלים - דניאל גלאון

הרבה שנים שאלתי את עצמי מה הקטע של ירושלים? מה הקטע של הכותל המערבי ולמה הוא מושך כל כך הרבה אנשים? הרי זה רק קיר אבנים לא?

באחד הסיורים שהעברתי בתור קצינת הסברה, המדריך של ״יד בן צבי״ לקח אותנו לחיבור בין הכותל המערבי לכותל הדרומי. שם יש המון מקוואות עתיקות מתקופת הבית השני, ושם גם התחדדה לי ההבנה: מה "הקטע" של ירושלים עבורי. תדמיינו שכל עם ישראל עולים לרגל לירושלים אולי בפסח אולי בשבועות, כולם יחד באותה העת, לאחר הליכה ממושכת אולי מצפת או יבנה והם מגיעים לירושלים. חם והם מזיעים והם רק רוצים להתקלח, לטבול במקווה ולהיטהר לכבוד החג. לכן יש שם מלא מקוואות, כל כך פשוט.

כל העולים לרגל מגיעים לחגיגה בבית המקדש. מה עושים? איפה ישנים בלילה? כל המשפחות בירושלים פותחות את בתיהם לאירוח העולים, וכאשר הבית מתמלא, המשפחה קושרת חוט בדלת כדי שהעולים יידעו שהבית מלא ושהם יעברו לבית הבא. כשכל הבתים בירושלים התמלאו היו מקימים אוהלים גדולים כדי שלא יחסר מקום.

הסיפור ירושלים זה הסיפור האנושי שבה. לאורך כל השנים ירושלים הצליחה להיות גורם מאחד לעם.

היום כשאני הולכת בירושלים אני מתרגשת. כשאני חולפת ברחוב יפו או בשוק אני מרגישה את הרצף של ירושלים. אני מרגישה את עקדת יצחק, את דוד שבוחר בה כי היא ניטרלית ואפשר לאחד את כולם סביבה. את הרצון של שלמה לפאר ולבנות את בית המקדש הראשון.

אני מרגישה את הכאב על בית המקדש שהוחרב ע״י הבבלים ושלחו את כולם לגלות ל-70 שנה.

אני מרגישה את הכאב של עזרא ונחמיה שחוזרים ובונים בית מקדש קטן ועלוב ביחס למה שזכרו מימי שלמה ואת התרגשות כשהורדוס מפאר ומגדיל אותו.

אני מרגישה את הכאב הגדול שבגלל המחלוקות בתוך העם לא הצלחנו להתאחד והרומאים הרסו את בית המקדש השני.

אני מרגישה את הכאב של רבן יוחנן בן זכאי שרק מבקש את "יבנה וחכמיה" כי הוא מבין בזמן המצור שירושלים הולכת להיחרב לגמרי והוא מרגיש את כובד האחריות להמשיך את העם.

אני מרגישה את הרצון והכמיהה לחזור לירושלים במשך 2000 השנים.

אני מרגישה את הקושי לגור בירושלים של 1860 והצורך לצאת מחומות העיר אבל זה לא קל.

אני כואבת וגאה על אהרון הרשלר ז"ל (חלל צהל הראשון שנהרג ב1872 הרבה לפני שצהל הוקם) כאשר היה הראשון שהגן בעצמו על ביתו ומשפחתו.

אני זוכרת את הסביבון "נס גדול היה שם", שם בירושלים.

אני שומעת את סבא וסבתא שלי אומרים לשנה הבאה בירושלים הבנויה בסוף סדר פסח ואז מגיעים לפה ונלחמים עלייה.

אני מרגישה את הכאב שבמלחמת העצמאות העיר העתיקה נשארה בידי הירדנים.

אני מרגישה את השמחה לשמוע "הכותל בידנו" במהלך מלחמת ששת הימים לאחר 19 שנים שלא, ובעצם 2000 שלא יכולנו לבקר בעיר העתיקה.

אני מרגישה את הכאב של הלוחמים והמשפחות שאיבדו חברים בשביל ירושלים.

אני זוכרת את כולם.

אני מרגישה חלק מכולם.

אני מרגישה את כובד משקל האחריות להצליח לכונן היום בירושלים מקום שיצליח לאחד אותנו. דבר הכל כך חסר לנו.

לאחד סביב מה? מה הסיפור של ירושלים? בשבילי זה הסיפור האנושי. של המגוון של החיבורים שיש פה. "ירושלים עיר שחוברה לה יחדיו" זכותנו לעבוד על החיבורים ולחזק את הדבק שמחזיק אותם. אני פה מבחירה, משליחות ששלחו אותי דוד, עזרא ונחמיה, רבן יוחנן בן זכאי ואפילו אהרן הרשלר. שלחה אותי נעמי שמר ושולחים אותי כל הדורות הבאים שעוד יגיעו.

על חומותייך עיר דוד הפקדתי שומרים. אני שומרת על ירושלים וביום ירושלים אני מרגישה שכולכם חוגגים איתי את ירושלים שלי. אז חג שמח!

---

דניאל גלאון

חברה בקהילת אסיף בירושלים וסטודנטית בתוכנית "רביבים" באוניברסיטה העברית.

בוגרת מחזור ה' של שנה ב'.