מרימים ראש - אמיר קציר

כשהמציאות הישראלית מורידה לנו את הראש - אנחנו ממשיכים להרים אותו אחד לשני

שנים קשות עוברות על החברה הישראלית, משנה לשנה נהיה קשה יותר להיות אזרח אכפתי, אזרח שמעוניין "להשתתף במשחק הדמוקרטי" ולעצב את המנהיגות הנבחרת.

בשנה האחרונה בפרט המצב הגיע לשיא כשידענו 3 מערכות בחירות קשות ביותר, אחת אחרי השנייה. אזרחים רבים, מתוכם חניכי המכינות של החלוץ, זכו להצביע בפעם הראשונה בהתרגשות, בפעם השניה בספקנות ובפעם השלישית בתהיה גדולה מה אנחנו בכלל רוצים מהם?

המנהיגות הישראלית מכה באזרחים חדשות לבקרים, קל וחומר בשוחרי השוויון והשלום שביניהם.

ועדיין, אנחנו כאן, בתנועה.

אנחנו בוחרים להתכנס תחת האוהל הזה שמייצר לנו תקווה. תקווה שאולי זה יקח זמן מה, אבל בסופו של פסוק תקום לה מנהיגות ראויה השואפת למופת. התקווה הזו היא אמנם משיחית-משהו, אך יותר מכל מגוננת ומכווינה.

"וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ"

בחודשים האחרונים ידענו בתנועה התגייסות שלא הייתה כמותה. ההפגנות בבלפור תיעלו את הביקורת הציבורית כלפי השלטון, העומד בראשו והזלזול הבלתי נתפס בחיי אדם ובפרנסתם ואנחנו לא עמדנו מנגד.

במשך שלושה חודשים התכנסו כל מוצאי שבת מחדש כעשרות חברי תנועה מכל הארץ לצעוד יחד, לצעוק את המסרים שלנו (גם כאשר אלו לא היו פופולאריים), וזאת לאחר התכנסות חברתית מוקדמת אשר היוותה מפגש אנושי חם, בימים בהם הוא כל כך חסר.

האם כך תבוא הגאולה?

כנראה שנסכים שלא, שיש עוד כברת דרך לפנינו... אבל, וזה אבל חשוב, חיזקנו את השריר החשוב לכל חלוץ, לכל חבר תנועה חברתית - שריר האכפתיות, שמזה הרבה זמן לא התחזק כמו במוצ"שים בבלפור. ונכון, מדי פער השריר מתכווץ ונמתח, אבל מהפגנה להפגנה, מפעולה פוליטית למפגש בזום, מעמידה בפקק לזיעה שניגרת בחום הישראלי עם דגל ישראל ביד ימין ודגל אדום ביד שמאל - אנחנו לומדים להשתמש בשריר הזה טוב יותר.

וגם בימים אלו, שבהם כל אחד בביתו, ובהם הבדידות והניכור מאיימים עלינו - אנחנו יוצרים יחד, בצורה וולנטרית ואנרכית, מפגשים רבים מסוגים שונים שנותנים תוקף לחשיבות שלנו להישאר בַּתְּנוּעָה, ובִּתְנוּעָה, כי גם שהמבול הזה ייגמר, מבול אחר ייערוב לו בפינה, וחשוב שתהיה לנו את תיבת הנוח הקטנה שלנו.

שנדע בשורות טובות, שתמיד נשאף לצדק, ושתמיד נשאר ביחד.