האדם בנתיים – אור כהן

Pawel Kuczynski

משעה שאדם החל לעמוד על דעתו נדרשת ממנו התביעה לחיים. לאור דבריו של ויקטור פרנקל, שהיה פסיכיאטר והוגה שיטת הלוגותרפיה, אני מוסיף כי אין האדם ראוי להיקרא אדם באופן מלא אם לא נענה לכך. זאת כמובן שמדובר באדם החילוני, זה שעבודת האל באמצעות קיום מצוות אינה מטרת חייו. על אדם כזה להתחייב לבור את ערכיו ולנתב את דרכיו בחסות עצמו - עליו לקבל על עצמו הכרעות ערכיות ברורות (של טוב ורע) וחוקים הנגזרים מכך ולממש אותם בעולם המציאות, ולא במחשבה בלבד (זאת ברוח טיפול פסיכולוג התנהגותי-קוגניטיבי, CBT, המדגיש בין היתר את ההשפעה של המעשה על דפוסי המחשבה).

ברור שקבלת גזרות שאינן ממקור חיצוני היא קשה ומסובכת אף יותר, אך כמו מוטיבציה – זו הפנימית עמידה וחזקה יותר. העומד בתחומים שתחם לעצמו, מעמיד עצמו עמדת חיים רוחנית גבוהה. אולם, זה שאינו מבין או מאמין כי יש לגבש תכליות לחיים ולממשן בחיי

היומיום בצורה האנושית של מגבלות, יישא על

עצמו שק חומריות שמטבע אנושיותנו אינו יכול למלא אותו – ככל שמתמלא אדם ברכוש, בכסף ובמעמד, כך הולך וגדל שק התאווה. ומה שונה "זה שאינו רוצה לשאול" מאותן חיות המלחכות עשב? אין הוא שונה מבחינת התנהגותו ומחשבתו – רצונו להגברת ההנאה הרגעית מכתיב את הווייתו שתוסיף להיות לא מסופקת. אולם, בשל היותו אדם, ולא חמור או סוס, עתיד הוא לסבל. משעה שהתקשה לתרגם את אנושיותו לרוחניות, מן ההכרח ששיברון קיומי יסדוק אותו.

משהחליט לא להכריע, יוכרע.

אדם כזה, העמל שניות ודקות וימים ושבועות וחודשים ושנים על צמצום האנרגיה הרוחנית המתחדשת הנובעת באופן טבעי באדם ויפעל להחלשתה, איך יגדל? ומה יוותר לאדם בצהרי חייו לאחר ששאב בחמדנותו כל שניתן לשאוב ממחצבי הנפש והעולם?

כפי שבעולם החומר, הנפט נודד מכאן לשם, נשאב והופך ממאובן לנוזל ולגז שמכלה אותנו, כך מכלה האדם החי כחיה את אדמיותו (humanity) שיש בה, ורק בה, את פוטנציאל האהבה והאושר.

ניקח לדוגמא את ארצות-הברית של היום, ככל מדינה קפיטליסטית, הרי היא כאותו אדם שהתמכר לעושרו החומרי שלעולם איננו מספיק. תרבות השפע החומרי בחסות סוכניה העשירים, המנתקים בכוונה בין הפרה הצעירה הסובלת במכלאות לבין אותו המבורגר בדולר, החלישה את יכולתו של האדם הפרטי הממוצע למצוא בו תכונות וערכים נעלים. ממש כמו התמכרות – תחילה זה נעים, "אם נעבוד קשה, נצליח". כך ערמומיותה של ההתמכרות מתבטאת – ושסיסמא זו מכזיבה, האדם הפרטי כבר לכוד וחשוק בה. משהאדם הפרטי אינו רוכש כלים רוחניים נוצר בו משבר. הן בהשראת חברתו תאוות החומר והן בגלל עולמו התרבותי-קהילתי השקרי שמעמיד את ההנאה הרגעית-חומרית במרכז.

למשבר האישי הפוגש כל אמריקאי ממוצא שנהיה למשבר לאומי, יש סימנים – עלייה בשיעור הדיכאון, הגירושין, אחוז החולים במחלות מסוכנות, התמכרות לחומרים לצד ירידה באיכות החיים ובאורכם המוחשי.

רבים מהאנשים המתקדמים והמערביים, שנהיו עניים יותר, ממשיכים לשרת את בולמוסי ההון שמתחזקים בחסות הממשל, אך מאבדים מחייהם הרוחניים, מה שניכר בגוף ובנפש האישי והלאומי.

תהליך זה, שבמקרה הזה אורך כאורך חייו של אדם (בערך מסוף מלחה"ע ה-2 ועד היום) מביא באופן בלתי-נמנע להתדרדרות ציוויליזציונית ולבסוף לכליה רוחנית ופיזית בלתי-נמנעת. זאת כמובן אם ימשיך האדם הפרטי והציבורי להתעלם מהתביעה הקיימת בו מטבעו – היא להתעלות מעל הקיום ולתבוע משמעות לחייו.

---

אור כהן בן 28, גר ברמת-גן (בנתיים) בוגר מחזור י'ג במכינת רבין ומדריך מחזור י'ט בשלוחת אדמית של מכינת רבין סטודנט לפסיכולוגיה וללימודי המזרח-התיכון באוניברסיטת בן-גוריון