חורבן ותלישות ומקורות לא אכזב, מבט חדש ישן - נעמי עיואן קרן

המאמרים "חורבן ותלישות" ו"מקורות לא אכזב" של ברל כצנלסון, נכתבים בעקבות יציאה של תנועת הנוער "המחנות העולים" למחנה הקיץ שלהם בט' באב. כצנלסון ראה בהתעלמות של המדריכים מזכרון החורבן של ט' באב תלישות תרבותית.

יריב כותב בהקדמה למאמרים אלו ש"מצוי ומובלע חשבון הנפש שלו" (עמוד 249). הספר "ברל כצנלסון - ניצוצות מעולמו הרוחני", הוא במובנים רבים חשבון הנפש, הצוואה והניצוצות מעולמו הרוחני שיריב בן-אהרון משאיר לנו.

בעבודתו יריב חשף, גילה ונתן מקום לאנשים, להוגי דעות, לטקסטים שנשכחו, והוא שוזר את תפיסותיו בין המילים, בוחר את הטקסטים שהוא מעלה מתוך מסורת קדומה ומתוך גלי-גרוטאות. מקיים את דבריו של ברל כצנלסון.

יריב כותב על ברל שהיה מדריך של מדריכים, מורה של חניכים. התנועה הייתה עבורו בית שהוא בית ספר, בית יוצר ומרכז רוחני. הוא חלם להקים בית מדרש חלוצי למקורות היהודים והציוניים.

ברל מבקש לחנך לפועל חלוץ שיודע שהוא היורש הממשיך, המחדש, שיוכל למלא את תפקידו כ"שליח ההיסטוריה היוצרת". (עמוד 251, ברל כצנלסון - ניצוצות מעולמו הרוחני).

הוא דורש מן התנועה החלוצית שמבקשת להתנער מן הגלותיות להתגבר על הפחד מן העולם היהודי הישן ולהפסיק את גניזת המטען הרוחני הגדול שמצוי במקורותינו.

במובנים רבים השכחה או חוסר ההתייחסות לט' באב, מעידה, לפי ברל כצנלסון, על ניתוק עמוק מהמקורות. כידוע, ט' באב במקורותינו מסמן את דיבת המרגלים על הארץ, חורבן הבית הראשון והשני, היום בו נלכדה ביתר, גירוש ספרד, גירוש צרפת ועוד צרות רבות שבאו על עמנו.

כמו שיציאת מצרים מסמנת את סיפור ההולדה של עם ישראל, ט' באב מסמן את סיפורי החורבן של עם ישראל. וממש כמו שמצווה כל אדם בכל דור ודור לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים (משנה, מסכת פסחים, פרק י', ה'), כך גם במקרה של החורבן, חייב כל אדם בכל דור ודור לראות כאילו הוא עצמו היה בחורבן.

הבחירה של מדריכי תנועת הנוער במקרה הזה, ועד היום חוסר ההתייחסות לט' באב, מחזיק את ההתייחסות למדינת ישראל כיצירה חדשה כמעט תלושה מהיסטוריה ומשורשים.

---

ברל כצנלסון הוא מהפכן. אבל הוא מבקש להיות מהפכן קונסטרוקטיבי. הוא אינו רוצה רק לחרב -

הוא מזמין למהפכנות קונסטרוקטיבית, שמבקשת להתבונן לעומק העולם ולראות את הצורך במהפכה אבל היא מכירה בכוח היוצר המוגבל שיש בהרסנות. והיא מכוונת במאמציה לבנות. המהפכה היא אינה רק סוציאליסטית, היא אינה רק כלכלית, היא מוכרחה להקיף את חיינו בהווי ובתרבות, היא צריכה להיות חרותה על לבבנו - בְּשִׁבְתינו בְּבֵיתנו וּבְלֶכְתנו בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבנו וּבְקוּמנו:

היא אינה רוצה להרוס הכל כי אז חטאי העולם הישן אורבים ומחכים, אלא היא היכולת לתקן ולהוסיף עוד קומה בבניין הקיים.

"דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות...יש שהוא נאחז במסורת קיימת ומוסיף עליה. ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה שיש בה כדי להזין את נפש הדור המחדש." (מקורות לא אכזב, ברל כצנלסון - ניצוצות מעולמו הרוחני, עמודים 276-277).

כולנו מכירים - אולי כמעט משננים - את המילים האלו. ומחד גיסא הם כמו מצפן לעבודה, לפעולה התרבותית, המהפכנית, המסורתית. ובכל זאת נמצאת השאלה האינסופית איך בוחרים? מה הם הסמלים מלאי החיוניות ביותר שהתרבות והמסורת שלנו מחזיקה, איזה מסורות אני צריכה? לאילו מסורות העם שלנו זקוק? האם אותה המסורת שנמצאת בארץ ישראל והמסורת שיהדות העולם זקוקה לה היא זהה? אילו מסורות אנחנו צריכים עכשיו כשאנחנו הריבון, כשיש לנו אדמה? כשיש עוד עמים בתוך אותה האדמה?

ולפעמים נדמה לי שלא צריך תשובות רק להמשיך לשאול, כך מתרווחת השמועה מעליה.

מן הצד השני נמצא הצורך בחידוש, הצורך בסמלים עמוקים שמהדהדים עבר הווה ועתיד, סמלים שהולכים ונרקמים בתוך העם. כאלה שיש בהם את המקוריות הפלאית שבעת ובעונה אחת היא הדבר העתיק והראשוני ביותר ובו זמנית היא הדבר החדש ביותר שלוקח אותנו למקומות שעוד לא ביקרנו בהם, להתפתחות הבאה.

ברל כותב שגם אידאה זקוקה לקרקע תחוחה בו תוכל להעמיק שורשים לא רק גזע וצמרת לאידאה.

נראה היום שאנחנו חיים בעולם שצריך גם צמרת וגם שורשים, גם אידאות ורעיונות ללכת אחריהם וגם הצמחה של השורשים.

בשני המאמרים של ברל כצנלסון יש צער מאוד גדול ותביעה מאוד גדולה אני מבקשת להצטרף לתביעה הזאת.

אז קודם כל אני מבקשת שישמעו בקול שאלותיי, אולי יהדהדו אלה בעוד לבבות. זו כבר לפחות חצי מהדרך.

ומתי בכל זאת נוכל לוותר על ט' באב, להפוך יום אבל לחגיגה כדברי הנביא ירמיהו. ברל כצנלסון כותב שורה של דברים קשים שקרו לבני עמנו באותה העת.

אבקש אני להוסיף משלנו, מתי נוכל לוותר על ט' באב, כאשר יתקיים קשר בין העם הזה על צורות חייו השונות, בכל המקומות בעולם. כאשר נכיר באופן עמוק את הקשר שלנו לתרבותנו, נחוש בה בני בית. נדע לכעוס בה, לאהוב בה, ליצור ולִשְׁנוֹת איתה ואותה. שנדע לתת מקום לעוד עם שחי איתנו באותה פיסת האדמה, שיהיה שוויון מעמדי, שלום בין המינים, שהמנהיגים שלנו יהיו ראויים לאמון שלנו, שנדע להוקיר ולשמור את האדמה עליה אנחנו הולכים. ובעיקר שנצליח לא להתעלם. לא מעצמנו ולא מהזולת.

מה אתם מוסיפים לרשימה?

---

נעמי קרן, בת 31 מקהילת כרמל , מהדר בחיפה.

נשואה למיכאל ואמא לחי ואילה. מובילה של התחדשות יהודית בשכונת הדר, מנחת בית מדרש ועורכת טקסי חיים. תלמידה בתוכנית "לרבנות ישראלית" של המדרשה באורנים ומכון הרטמן.