חילונים תרבותיים - עמית נהרי

ספוקן וורד

אני שונא חגים.

לא בכללותם אני לא עוכר ישראל ולא שונא אדם אני יודע להעריך יממות בהם נהוג לתת קצת חופש לעם שלא לדבר על מעריך את המסורת סביבם אני פשוט מרגיש שאני - לא הקהל.

אני גם ,כמו כולם, אוכל פעם בשנה מצות עבשות בפרצוץ מאומץ רק כי "נשָּׂא הָעָם אֶת-בְּצֵקוֹ, טֶרֶם יֶחְמָץ" ומתלבש בגרסאות זנותיות של מגוון מקצועות האדם כי "הִפִּיל פּוּר הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן".

מבינים מה אני אומר?

אני נר, אבל לא של שבת, פך לא של שמן,

ואם משה הכה בסלע עלי הוא היה זורק אבן.

אני, לא המשיח רק החמור ואם אני גומר... זה לא בשיר מזמור.

אני,

יוצא מסופרמרקט האמונה עם עגלה ריקה, דופק על דלתי מרום ונענה בטריקה

כמו שחיטה כשרה לטבעוני - אני חילוני.

מלשון חילול מלשון עני ואני אביון תרבותי לא צדיק ולא מידתי מוגדר בלשון שלילה - לא דתי.

בסדר. צודקים. מי שמאמין לא מפחד את האפיקומן לאבד ולי אין מה לומר, אין לי עתיד כי אין לי עבר.

אבל איזה הווה אני חיי מנצל את כל רגעיי עד תום עד מתי שרק יפול השאול השחור האיום.

ובזמן ההמתנה של כולנו למות נשאלת השאלה - האם גם לנו מגיעה תרבות?

משהו עם זיקה למקור, אבל יותר אישי, משהו מכונן אבל לא נשגב. ולא, "יום הרווק הסיני" לא נחשב.

אמנם לא יצא לנו להושיע עם או לחולל ניסים אין איזה אתוס הרואי שיאחד את כל החילונים - אני רוצה ליצור משהו יותר, פשוט. בלי מצוות בלי צומות בלי שום קונץ או תכסיס - תרבות עממית ולכל כיס.

לנו,

הלא המאמנים, יש שפע מעשיות וסיפורים המתאימים לאנשים מכל הליכות החיים.

כמו הסיפור מלא הרגש המגולל את עלילות "נס דוד השמש" - בעת בה לא היו כלל מים למקלחות נעשה נס והספיקו המים לשמונה דקות.

או הסיפור על "קריעת ים סוף", בו הכו את את ים סוף הצעיר בהפסקה כי ניסה להדביק לליאור הררי נשיקה כשלפתע ניסו לבעוט לו בתיק וצחי מג' 2 צרח - "עצרו! בתיק יש תנ"ך!".

אז אולי לא אגדות… אבל מראה! ייצוג ויזואלי משהו מעניין, מושך, לא בנאלי נראלי שבעידן האינסטוש והטינדר הכביר זה משהו שיותר יתפוס קהל צעיר כי רק לזה הוא יגיב, משהו סטייל כיפה - אבל מגניב.

משהו שאומר לא דתי אבל גם לא מערכתי אולי ראסטות, אולי מחוך אולי בגיל יומיים נחתוך לתינוקות טיפה מהתנוך.

טוב זה גם לא זה.

אני לא מצליח לשים על זה את האצבע חייבת להיות דרך שנמצא לעצמנו איזה קטע כדי לא להיות נטע זר במדינה שלנו. בבתים שלנו. בבית שלי.

כל ילד ממשפחה מסורתית ישב סביב שולחן שישי מוקף באחים ובהורים ובמשך שנים ראה את אבא מוזג כוס יין ועושה איזה לחש יהודי או שניים כמו סברי מרנן או לחיים ואומר ג'יבריש כמו "ויכולו השמיים"

כאילו שמתי זין רק רציתי לתת כבר ביס בכרעיים. וגם - כל פעם שעולים לאזכרה של סבא וסבתא, עם אותו קדיש לקשיש מקוששים מה שנשאר מהזכרונות וזורקים לרוח כי אפשר לנוח אחרי שיצאנו מידי חובה והקראנו את אותה פאקינג ברכה. כל שנה מחדש.

ומה איתי? מה יגידו שיקברו אותי? הכשפים היהודים לנצח בליבי אך הם לא אני. מי אני?

אני ההפך מיום מקודש אני החול הכל יכול מדבר משתנה וגדול אני שטן נימול קוטל מסורות בין כתלי בית המקדש מקדש על כוס ויטמינצ'יק וצ'יק צ'ק ממיר כל מאמין כי אצלנו כולם חוטאים וכולם צדיקים וכל מילה תורה תודה, שבחרתם לטוס באייר-סקיולר. יעני אל-על החילוני - מה יגידו כשיקברו אותי? מה שירצו.

שישירו, שידברו שיצחקו - שיזכרו. על שם שהיה אדם, אחד עצמו ולא כמו כולם כך אזכור גם את משפחתי. תכונות, זכרונות, אמונות, אהבות.

וזה מספיק. את המסורות והטקסים אעשה לביתי וקהילייתי ואת רעיי שלא מוצאים את עצמם בכתובים אזמין להיכנס לא תחת כנפי השכינה, אבל לפחות במרפסת של השכנה.

ומחר כשאלך לכותל המערבי, לא אבקש, לא אתחנן ולא אתאמץ, רק אשלח פתק קטן לקדוש ברוך הוא, ובתוכו סמיילי קורץ.