טור לשוני - אוֹרִי דרור

בואנה בואנה בואנה הבנות, בשמחה וגם בעצב, כך נרקוד לפי הקצב, אם נרצה או לא נרצה...

בימים טרופי-קורונה שכאלה, נראה מוזר לעסוק בענייני דיומא, כאילו נשארו עוד נושאים בעולם.

אבל עיסוק במגדר הוא לא רק אסקפיזם מהחדשות, או עיסוק נעים לשעה השביעית על הספה, אלא נושא בוער בעולם – וגם בעברית.

השפה העברית היא מגדרית מאוד, למעשה, היא אחת השפות המגדריות ביותר שקיימות בעולם. שמות ישראליים רבים – כמו יובל, טל, עדי, נטע, וגם אוֹרִי, ניתנים כבר לילדים ולילדות גם יחד, אבל אין דרך לדבר בעברית תקינה (שימו לב, תִּקְנִית או תַּקִּינָה - takina, אבל לא תְּקִינָה - tkina) מבלי לרמוז לאיזה גוף אני מתייחסת: זכר או נקבה? רבים או רבות? אפילו חפצים "ממוגדרים" בעברית. (ממוגדרים במרכאות, כי ההטיה היא כמובן מגודרים - המילה מגדר נגזרה משורש ג.ד.ר – שכן המגדר מציב גדר סביבנו. לא?).

התחביר העברי הוא ברור מאוד: אם אני פונה לקבוצת גברים (או לקבוצה בה יש לפחות גבר אחד), אומר שהם ישבו, בעתיד הם יישבו, כרגע הם יושבים, ואזמין אותם לשבת: שבו, בנים. אם אני מדברת לקבוצת נשים (לגמרי), אומר שהן ישבו, בעתיד הן יישבו - עד כאן אותו הדבר, כרגע הן יושבות, ואזמין אותן לשבת: שבנה, בנות. כלומר, כל מערכת הגופים בנויה מצורות זכריות וצורות נקביות, כמעט בכל זמן ובכל בניין.

למרות כל מה שאמרתי לעיל, העברית עוברת תהליך פישוט כבר שנים. שנים? אלפי שנים!

(רות א, יט) "וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶם, עַד-בּוֹאָנָה בֵּית לָחֶם; וַיְהִי, כְּבוֹאָנָה בֵּית לֶחֶם, וַתֵּהֹם כָּל-הָעִיר עֲלֵיהֶן, וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי."

כבר בתנ"ך אפשר לראות כיצד מתבלבלים הגופים, אפילו אצל סופרים שאמורים לדעת עברית על בורייה. מצד אחד, משתמשים בגוף הנשי לנסתרות: תלכנה במקום ילכו, תאמרנה במקום יאמרו, ובכינוי הקניין הנשי – עליהן. מצד שני, יש חדירה של פישוט לשפה, משום שכתוב "שתיהם" – מעין בלבול בין הנקבות – שתיהן, לזכרים – שניהם. כבר מאז ימי התנ"ך אנחנו מוצאים שיש חילופים בין צורות הנקבה, הארוכות והנדירות יותר (נדירות – משום שפחות מדברים על נשים) לצורות הזכר הקצרות והנפוצות. כך, גופים נקביים שלמים אבדו עוד לפני שיש לנו עשויות כתובות של העברית, ומאז העברית ממשיכה לעבור תהליך פישוט.

כלומר, אל תרגישו רע שאתם מפשטים את השפה ומצמצמים את מספר הגופים – גם אני כתבתי פה "תרגישו" ולא "תרגשנה", "שאתם" ולא "שאתן", ו"מצמצמים" ולא "מצמצמות".

בעשורים האחרונים ניטש ויכוח (בעיקר אצל דוברי העברית "ברחוב" ולצערי, פחות באקדמיה ללשון העברית ובמוסדות האקדמיים) על מגדר העברית וההנכחה של הנשיות בעברית. תהליך הפישוט שעוברת השפה העברית הוא טבעי וארוך, כפי שראינו, אבל אידיאולוגיה היא לא בהכרח הסכמה עם מה שטבעי – אלא שאלה מתמדת: מה נכון? האידיאולוגיה הפמיניסטית מבקשת "לחשב מסלול מחדש", לבחון מה אנחנו מאבדים ומאבדות כשאנחנו מוותרים ומוותרות דווקא על הגופים הנקביים, מדוע זה קורה, וכיצד ניתן לייצר שפה שוויונית יותר, שמנכיחה את הנשים במרחב הציבורי והשפתי, מזכירה אותן אפילו אגב הפיכת השפה על פיה.

הטור לא יסתיים עם תשובה, כי היא עדיין איננה קיימת.

קיימות צורות ניסיוניות, בעיקר מהשנים האחרונות, כמו כתיבה מופרדת בנקודות (שומעים.ות-שומעות.ים) או בלוכסנים, ניסיון להחליף לסירוגין בין המגדרים תוך כדי המשפט וכדומה – אך אף אחת מהשיטות לא הצליחה לקבע את מעמדה בדיבור הרציף או להביא לשינוי. חלקן מסובכות כדי לדבר אותן ולא רק לכתבן, וחלקן לא עונות על כל הבעיות – ואפילו יוצרות בעיות חדשות: האם יש לכתוב שומעים.ות או שומעות.ים? איזה מגדר מגיע קודם ומדוע?

התחלתי ללמוד לשון באוניברסיטה בלי שום מטרה, אך ככל שהתקדמו הלימודים המטרה התבהרה: ללימודי לשון, על אף הסטיגמה עליהם (גם מתוך הבית), יש מטרות פוליטיות אדירות, שיכולות לשנות מבנים חברתיים מן היסוד. השפה העברית, אם כן, עדיין לא שוויונית, אבל עלינו – כאנשי אקדמיה, כסטודנטים וכסטודנטיות וכדוברי וכדוברות השפה העברית, לנסות למצוא עוד ועוד פתרונות, עד שאחד ייתפס – עד שנשנה את העולם.