יום השנה למותו של בנימין זאב הרצל - סער פוקס

פוסט מקוצר פורסם גם בעמוד הפייסבוק של החלוץ - להגשמה משותפת

---

נכון. הפרחנו את המדינה, חזרנו אל ארצנו, הקמנו מדינה יהודית מודרנית, משגשגת ודמוקרטית, ובזמן קצר כל כך. מכל בחינה כמעט מדובר בהצלחה חסרת תקדים. אבל דווקא מטרותיה של הציונות עצמה עוד רחוקות מאוד מהגשמה. 116 שנה לאחר מותו הרצל, שווה לבחון מה רצו החבר'ה האלה בשחור-לבן, שהתחילו את כל הסיפור.

הציונות = אהבת הארץ ?

בת כמה היא הציונות? מי שמבחינתו הציונות היא אהבת הארץ, יטען בוודאי שהציונות בת כאלפיים שנה, מאז הוגלה העם היהודי מארצו. תמוה הדבר, אם כך, שבמשך אלפיים שנה היו היהודים אומרים מדי חג פסח "בשנה הבאה בירושלים הבנויה"- אבל לא עולים לארץ ישראל!

זה לא בגלל שלא היה אפשר. זה לא כי מישהו אסר עליהם. הרי גם כאשר היו היהודים מגורשים ומהגרים הלוך ושוב ממקום למקום באירופה, רק בודדים ביניהם הגיעו לא"י. בודדים אלו עשו זאת מסיבות דתיות בדרך כלל, וללא שאיפות לעצב ריבונות יהודית חדשה, או להביא איתם את כלל עמם.

הציונות, אם כן, היא אותו רעיון מאוחר בתולדות היהודים, מסופה של המאה ה-19, השונה לחלוטין מ"אהבת הארץ" של אלפיים השנים. זהו הרעיון, בפעם הראשונה, להתאסף כעם, להחליט החלטות יחד (הקונגרס הציוני), ולמצוא פתרון משותף לבעיות העם היהודי. הציונות, לכן, היא קודם כל ערבות הדדית של עם – לאומיות.

הציונות = הקמת מדינה ליהודים ?

כבר בספרו השני נסוג הרצל מהמושג 'מדינה'. הוא קרא לספר "אלטנוילנד"- ארץ חדשה ישנה, ותוכנו עוסק ב"חברה החדשה" ולא ב'מדינה'. הקונגרס הציוני הראשון הכריז כי "הציונות שואפת ליצור מקלט לעם היהודי בא"י במשפט בין-לאומי". שוב חשבו שהמילה מדינה מיותרת. מבחינת הרצל, וכך גם מבחינת רוב התנועה הציונית, המדינה היא רק מכשיר, הכרחי יותר או פחות, לפתרון משותף של בעיית היהודים ולהקמתה של חברה סולידרית, ריבונית של יהודים.

זאת משמעות הסיסמה של החלוצים- "עוד דונם עוד עז". את בניית החברה יש לפי תפיסתם לעשות צעד אחר צעד בעבודה, בניה, ייסוד מוסדות, ועליית יהודים הדרגתית. הרביזיוניסטים, בראשות ז'בוטינסקי, היו מיעוט זעום, כאשר חרטו על דיגלם את ההכרזה על מדינה יהודית ותו לא.

אני מדגיש: חברה ריבונית, עצמאית וסולידרית של יהודים- זו המטרה. 'מדינה'- אמצעי בלבד שחשיבותו תלויה בנסיבות, ובכל אופן אינו המטרה העיקרית או הסופית.

הציונות = ערבות הדדית

אין פלא בכך שמה שנשאר מהציונות בזיכרוננו הוא אהבת הארץ, והקמת המדינה, שהרי אלה בדיוק שתי המטרות היחידות שהוגשמו. הארץ שלנו, ומדינה כבר יש. אבל ארץ היא רק מקום, ומדינה היא רק מסגרת, ומה שבאמת חשוב- זה מה שיש בין האנשים, החברה. הרעיון הציוני, והרעיון הלאומי בכלל הוא רחב ועמוק בהרבה. משמעותו הייתה ועודנה שותפות, אחריות, ערבות הדדית בין אנשים, זהות משותפת, תרבות, ערכים ונורמות מוסכמים, חינוך, רווחה, בריאות ובטחון בידי הכלל.

אבל דווקא הסולידריות הזו היא היסוד ההולך ונחלש ב"חברה החדשה" שלנו בעשורים האחרונים. הפערים הכלכליים-חברתיים הולכים ומעמיקים, מערכת החינוך הציבורית הולכת ונובלת. כל מסגרת משותפת שהייתה כבר הופרטה, כולל מרכיבים בניהול הקרקע הלאומית שהייתה חשובה כל כך להרצל. במקום המסגרות המשותפות והדמוקרטיות צצו להן כולל מאות עמותות, באמצעותם מחלקים לנו העשירים שאריות, ממש כמו הנדבנים היהודים בגולה. השסעים העדתיים הולכים ומתרחבים, ומאיימים על שלמותה של החברה. אפילו הקונצנזוס הישראלי האחרון, הצבא, הולך ומכורסם.

לרגל יום השנה למותו של הרצל, עלינו לחזור לשורשי הציונות, ולשנות את הכיוון. עלינו להיאבק, בדיוק כמו החלוצים במאה שעברה, על בנייתן של מסגרות משותפות, על ערבות הדדית, על תרבות וזהות משותפת ועל בנייתה של "חברה חדשה" יפה וצודקת יותר. לספקנים בינינו אזכיר שגם רעיון הקמת המדינה נראה הזוי בשעתו. על כך אמר הרצל "אם תרצו, אין זו אגדה", ואכן האגדה הפכה למציאות.

לרגל יום השנה למותו של הרצל, כשאנחנו גאים על המדינה שקמה בארצנו, נשאל את עצמנו איזה חברה אנחנו רוצים לעצמנו?