לאה קוראת לסדר - שלו קידר

בתוך מציאות שלחלקנו היא קשה ומעיקה, החלטתי לכתוב בשביל אולי, רק אולי, לעורר בחלקנו תקווה לימים טובים יותר.

בתור חובב ספרות גדול, יצא לי בתקופה האחרונה לקרוא המון ספרים. את חלק מהמחשבות בתוך הספרים אני חולק עם החניכים שאיתם אני עובד מרחוק, דרך הזום, וחלק מאותן מחשבות אני משאיר לעצמי.

באחד מאותם דיונים החלטתי לעלות לשיחה יוצרת שמבחינתי היא אחת הכוכבת ביצירה הישראלית, ולפחות בשבילי העבירה זמנים רבים בילדות, לאה גולדברג. לא ניתן לדבר על לאה גולדברג בלי לדבר על דירה להשכיר.

דירה להשכיר. דירה להשכיר, מציאות שלרבים מאיתנו תהווה בתקופה הקרובה עול רציני על חיינו. ה"מגפה", איך שאני קורא לה, או הקורונה בשם הרוב, יצרה וממשיכה ליצור מציאות כלכלית מסובכת שפוגעת בעיקר באוכלוסיות החלשות והלא מבוססות בחברה. אני ורבים מחברי נמצאים באותן אוכלוסיות. משבר הדיור שעליו יצאו לאוהלים בשנת 2011 יחזור ובגדול, ופה לאה גולדברג נכנסת וקוראת לראשונה לשותפות אזרחית, או כמו שנאמר בסיפור "השכנים נאים בעיניך?". התשובה הברורה שלנו צריכה להיות כן. לאה אולי במודע, או לא במודע, קוראת לנו לייצר שותפויות עם שכנינו, לייצר שותפות בשכירה או בקנייה של דירות, אולי אפילו הקמת קואופרטיב דירות (סתם מחשבה שעלתה לי....).

לאה הייתה מהמשוררות העבריות המפורסמות ביותר בעת החדשה, סופרת מבוגרים וילדים, מתרגמת, מבקרת, ציירת וחוקרת ספרות, עיתונאית ומבקרת תרבות, כלת פרס ישראל לספרות לשנת 1970. פרופסור לספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית בירושלים.

נחזור לסיפורינו, הסיפור מתאר בניין בין חמש קומות שעומד בעמק יפה בין כרמים ושדות. בקומה החמישית גר מר עכבר שהחליט לעזוב את דירתו לאחר שנים רבות ולכן כל תושבי הבניין מחפשים שותף חדש שימלא את מקומו.

בכל אחד מהביקורים מגיע דייר חדש לבחון את הדירה. ישנו ריטואל חוזר של הדייר שהכול נאה בעיניו, אך תמיד מתעוררת בעיה קטנה אחת מסוימת, אחד מדיירי הבניין הקבועים מפריע לו בדרך שבה הוא מתנהג או בדרך שבה הוא נראה.

בכל אחד מהביקורים לאה גולדברג מצביעה על רעה חולה שיש לנו בחברה, על היחס למי ששונה מאיתנו. פעם אחת זה על אנשים כבדי משקל ועצלנים, פעם אחרת זה על אמא ש"מפקירה" את ילדיה, ופעם נוספת זה על יחס מפלה בגלל צבע עור.

מרטין לותר קינג בדבריו כחלק מהמאבק השחור באמריקה, אומר שזה "הזמן של האדם השחור", שזה הזמן שלו לשנות את המציאות, לדעתי לאה גולדברג עולה על לותר קינג בדבריה וקוראת ואומרת שזהו לא רק הזמן של האדם השחור להביא את המהפכה, אלא זה זמנה של כל החברה להתאחד למען מאבק גדול יותר ורחב יותר, מילה שקשה להגיד בימינו, "סולידריות".

הסיפור מסתיים בתקווה כשמגיע דיירת חדשה לבניין, יונה, יונת שלום.

מי יודע עוד כמה זמן המצב שבו אנחנו נמצאים יימשך ועוד כמה זמן נצטרך להישאר מסוגרים ומנוכרים מהחברה, אבל חשוב לי לסיים קצת בתקווה, עם דבר נוסף שלאה רשמה:

"אילו היה לנו עתה זמן לא רק לקרוא אלא גם לחשוב על האמנות, הספרות, השירה וערכן האמיתי, היינו יודעים סופסוף מהם הדברים ביצירה האנושית העומדים במבחן הזמן".

הקורונה לא תעמוד במבחן הזמן, אבל כל יצירה או מאבק שנוצר בזמן הזה אולי כן.

מקווה שהשארתי בכם קצת תקווה.