להוריד את המפתחות - אור כהן

יהודים ויהודיות, דורות על גבי דורות, פיללו וקיוו להקמתו של בית לאומי לעם היהודי. נדמה כי במהלך מאה השנים האחרונות התקווה לעשות זאת דווקא בארץ-ישראל, המולדת ההיסטורית, הייתה פרי רעיונותיהם של קומץ יהודים באירופה, שכפרו באיסורי הרבנים, בעוד רבו רעיונות שונים ופופולריים יותר של אוטונומיות, אוטונומיות למחצה וחלקי-מדינה במקומות שונים בעולם: אוגנדה, בירוביג'אן, מחוז סוריה הגדולה תחת האימפריה העוסמאנית ועוד... אולם, דווקא הרעיון השולי-ציוני תפס תאוצה,

מסיבות שונות, והביא להקמתה של מדינה עברית מצליחה ומודרנית לפני כשבעים שנים בחלק ממחוזות עשרת השבטים - תקוותם של היהודים הציונים נתממשה. אך אם הציונות היא "אידיאל שאין לו סוף", כפי שקרא לה הרצל, איך לנו, לפחות בהיבט המדיני הרחב, לקדם אידיאל זה?

אתייחס כרגע רק לאחד הבסיסים המרכיבים את האידיאל – החתירה לשלום.

הן מן הסיבה הפרקטית של ההבנה כי הציונות דורשת רוב ציוני והכלה של שוויון על כל אזרחי המדינה, והן מן הסיבה הרעיונית-אידאית, עלינו תמיד לחתור לשלום. גם אם ידוע לנו שהוא לא יגיע בעת הזאת. הושטת היד לשלום היא מרכיב מרכזי בהצדקת קיומנו כאן, כמו גם בזכותה של מדינת ישראל לשלוח את חייליה למלחמת מגן מתוך ידיעה כי קיימת שאיפה לתום הסכסוך וליצירה של מדינה עברית בת-הגנה עם גבולות ברורים. יחד עם זאת, נראה כי בעת הזאת – בה אבו-מאזן הוא הנציג הרשמי של התנועה הלאומית הפלסטינית, לא נוכל לממש שאיפה זו. אין אני תולה זאת רק בו, אלא גם בראש ממשלתנו, הנהנה מתוצרי אוסלו ומגנה אותם באותה נשימה. אולם, זה אינו הנושא כעת. אבו-מאזן, שתלוי פוליטית וממשית על כידונים ישראלים, לא "צריך לקבל פרס ישראל", כפי ששמעתי את אחד מטורי הדעה ב"כאן" – מדובר באדם שרוצה ללכת בלי ולהרגיש עם – להמשיך את שיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל למען הישרדותו, אך לגנות אותה, לתמוך כספית במשפחות מחבלים, ובעיקר להמשיך ולהתמיד בסרבנות הפלסטינית על-בסיס זכות השיבה, ללא-תלות בנדיבות ההצעה. יתר על כן, אין אנו יכולים, כפי שקרה בהתנתקות, לעשות מהלכים חד-צדדיים שאינם חלק ממשא ומתן כולל בו לוקחים חלק הנציגים הפלסטינים במשותף עם מעורבות בינלאומית הערבה להתחייבויות שני הצדדים.

זכות השיבה, שמגולמת באתוס הפלסטיני במפתחות הבתים העזובים ביפו, חיפה, צפת, מחוזקת על-ידי אבו-מאזן מתוך ניסיונו לצבור אהדה אף-על-פי שעמוק בתוכו הוא יודע, כפי שאני יודע, שמשפחתו לא תחזור עוד לצפת. על כן, עד שלא יעלה מנהיג פלסטיני אמיץ שיוביל את התנועה הלאומית הפלסטינית להוריד את מפתחות הבתים ולזנוח את רעיון השיבה והפליטות, שעובר באנומליות מדור לדור ומקעקע את סרבנותם לפשרה, לא יכון שלום. ולנו אני אומר -

כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם, גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז.