פוסט אורח: פיוס, הסדרה או מלחמה

פיוס, הסדרה או מלחמה – יחסי ישראל ורצועת עזה – אביב-סתיו 2018

יותם גבעולי ואבשלום בן-צבי

---

אחרי רשומת ההכנה מתחילת השבוע, שביקשה להניח את הקונספציה של אפשרות לקואופטציה של החמאס תמורת הכרה בשלטונו בעזה במסגרת יחסים עם ישראל, מגיע מאמר פוליטי-היסטורי-אקטואלי, שעוסק במאבק על אופי היחסים בין ישראל לרצועת עזה, כפי שהתנהל בתקופה שבין האביב והסתיו של שנת 2018. 

לפני כחודשיים וחצי פנה אלי יותם גבעולי, אחד המוחות המבריקים שפועלים בסביבה, ואמר לי שהוא אסף קובץ של מקורות בנוגע למגעים בנסיונות להגיע להסדרה בין ישראל והחמאס בתקופה הזו של 2018, ואולי נעשה מזה מאמר. אז חלפו אי-אלו חודשיים וחצי, והנה מאמר משותף. מאמר למיטיבי לכת: 16 עמודים, 6437 מילים, 93 הערות שוליים. כדי להבין על מה מדובר, אציג פה בכמה פסקאות את המסגרת, ואח"כ יבוא ה-PDF. 

מחלוקות פוליטיות, בניגוד למה נהוג לחשוב או להציג לציבור, לא עוסקות בעימותים "אידיאולוגיים" אלא במהלכים מעשיים קונקרטיים, וחוצות בתוך הצמרות הפוליטיות של הצדדים השונים. כך למשל, בשנת 2018 ניתן לזהות מאבק שהתנהל בין שתי פרוגרמות מנוגדות בשאלת היחסים בין ישראל לרצועת עזה:  "הסדרה" ישירה בין ישראל לחמאס, המעניקה לו הישגים מדיניים וכלכליים ברצועת עזה; למול "הסדרה" רחבה, הנשענת על פיוס פנים פלסטיני בין החמאס לרשות הפלסטינית (רש"פ), במסגרתו תשלוט בעזה, יהודה ושומרון ישות פלסטינית אחת, שתכונן ממשלה שתגבש מדיניות אחידה ביחס לישראל.

בהיעדר הכרעה על אחד האפיקים, מתקיים בין ישראל והחמאס מצב ביניים של חתירה לאיזון באמצעות המשוואה של הגבלת האלימות תמורת הקלות כלכליות. המחלוקת בין אפשרויות ההסדרה השונות מפלגת את הזירה הפוליטית לא רק בתוך החמאס אלא גם בתוך ישראל, ובמערכת הבינלאומית הסובבת.

מאמר זה מבקש לשרטט את המאבק שהתנהל בשנת 2018 בין אפיק ההסדרה הישירה לאפיק ההסדרה הרחבה – פרשה שחשיבותה לא רק בעיצוב היחסים בין העמים להמשך הדרך, אלא גם בכך שערערה את יציבות  ממשלת ישראל, שנפילתה מעט מאוחר יותר נגררה למשבר פוליטי חסר תקדים של שלוש מערכות בחירות רצופות, ללא הצלחה בהרכבת ממשלה (לפחות עד שעת פרסום המאמר…). אנו מתבססים על פרסומים במקורות ישראליים גלויים (לרבות כאלה שמצטטים מקורות ערביים), אך מציעים ניתוח שונה מזה שמציגים פרשנים וכתבים-פרשנים, הנוטים לייחס את הצעדים והעמדות של מקבלי ההחלטות לצדדים הניצים בשמם הכולל ("חמאס", "ישראל" וכו') תוך טשטוש המחלוקות הפנימיות בתוך כל צד, גם אם ככתבים הם עצמם אלו שדיווחו עליהן. אנו סבורים שדווקא על ידי זיהוי וניתוח המחלוקות הפנימיות, ניתן להגיע להבנה טובה יותר של ההתרחשויות בזירה.

הברירה בין חלופות אלה הציפה וסימנה את המחלוקות הפנימיות בכל אחת מהזירות הפוליטית, בין אישים וזרמים הנאבקים ביניהם בתוך כל אחת מהזירות, כאשר הם יוצרים שיתופי פעולה עם גורמים בזירות האחרות המעוניינים בפתרון דומה. במאמר זה ביקשנו לשרטט את המהלכים העיקריים בנוגע לסוגיה זו, בתקופה שראשיתה במגעים לפיוס פלסטיני בסתיו 2017 וסיומה בהכרעה על מימוש חלקי ראשוני של מסלול ההסדרה בין ישראל לחמאס והתפטרות שר הביטחון ליברמן בסתיו 2018, שהובילה למשבר הפוליטי המתמשך בישראל עד ימים אלה.

בתמונה הכוללת, נראה שמאמץ הפיוס שקודם בחודשי האביב של שנת 2018 נבלם במהלך הקיץ על ידי הכוחות המתנגדים לו,  שמצדם קידמו הסדרה בין ישראל לחמאס בתיווך שליח האו"ם ומצרים ובמימון קטאר, גם למול התנגדותם של גורמים שונים בזירות השונות במהלך חודשי הסתיו של אותה השנה. אלא שלאורך הדרך לא הושגה הכרעה מוחלטת לטובת מסלול ההסדרה. כמו תמיד, התוצאות הפוליטיות המעשיות נגזרות משקול הכוחות בין הצדדים הנאבקים, הנוצר מיחסי הכוחות ביניהם.

המאבק לא הסתיים בהכרעה ברורה אלא בפשרה, והוא ממשיך להתנהל מאז יום-יום. היחסים בין ישראל והחמאס ממשיכים להתנהל לפי הגיון ההסדרה המוגבלת, אך לא מתקדמים אל מעבר לכך. ברור לגמרי שכל המאבק הזה משיק גם לסוגיית תכנית טראמפ שניצבת ברקע של כל המהלך, ועתידה טרם הוכרע.

לתוצאות הבחירות לכנסת ה-23 והרכב הממשלה הבאה, אם תוקם [בשעות הקרובות…];  לתוצאות הבחירות לנשיאות ארה"ב הבאה; לשאלת המשך שלטונו וזהות מחליפו של אבו מאזן; ולשאלת יחסי הכח הפנימיים בחמאס והאוריינטציה האזורית שלה – לכולן תהיה השפעה מכרעת גם על יחס הכוחות בכל מחנה פנימה, ובאמצעותו על המציאות הפוליטית שתתעצב על בסיס שקול  הכוחות שבין כולם. ביחסים בין אומות אין גזירה מוקדמת, רק הכרעות של מקבלי החלטות.

לקריאת המאמר המלא – כנסו לבלוג של אבשלום, עמדת תצפית, כאן