סוציאליזם בימי קורונה - עמרי גלעד

כך מתמודדים קיבוצים רבים עם המשבר העכשווי (ואולי ישנו דבר או שניים שאפשר ללמוד מהם)

הסדרה "קיבוצניקים", שאין לי דבר חיובי אחד לומר עליה מלבד על פס הקול שלה, החזירה מעט (מאוד) מהשיח הציבורי לעיסוק באחת מהתופעות היותר מעניינות בחברה הישראלית – הלא היא התנועה הקיבוצית. כתיבה היסטורית ענפה על הקיבוץ לא חסרה, גם סרט או שניים נעשו בנושא, ורומנים עמוסי סיפורי פגיעה מהלינה המשותפת, מדומיינים יותר או פחות, כבר יצאו לאור. כשהתיאוריות על החלום ושברו הן רבות יותר ממספר הקיבוצים עצמם, מה נותר לחדש בכתיבה על הרעיון הקיבוצי? ייתכן כי התשובה נמצאת במשבר הנוכחי.

מגפת הקורונה תפסה את התנועה הקיבוצית בתקופה של פריחה ושגשוג זהירים, אומנם לא בשיא תפארתה השיתופית בשנים שלפני קום המדינה, אך גם לא בימי השפל שהיא ידעה בעידן ההפרטות הנרחבות של שנות ה- 90. ניתן להבחין כי לא נבנתה תוכנית התמודדות מסודרת שתקפה לכל הקיבוצים באשר הם (כ- 260 במספר), וכל קיבוץ מתמודד בדרכו. עם זאת, ניתן לזהות שיטתיות ודמיון רב בין דרכי ההתמודדות שאינן כה שונות האחת מן השנייה. אז מהן, אם כן, הפעולות בהן נוקטות בימים אלה הקהילות הקיבוציות מצפון הארץ ועד דרומה? "יצאנו" לבדוק.

בקיבוצי, רמת יוחנן, הוקם צוות שמתכלל את כל הפעילות הקהילתית בימי המשבר, שכוללת איסוף צרכים ומתן מענה עליהם. פחות בכלליות: מציאת עבודה לכל מי שאין לו וזקוק לאחת (שנים שאני לא גר בקיבוץ ובכל זאת שלח לי רכז הצעירים הודעה האם אני מסתדר וצריך סיוע כלשהו), תגבור שעות הכלבו וחדר-האוכל (עם שעות כניסה נפרדות לוותיקים כמובן), ושליחת הודעות שוטפת עם ההנחיות המעודכנות של משרד הבריאות והתאמתן לסביבת החיים הקיבוצית.

בעין גדי קיבוצה של סבתי, צוותו חברים צעירים למבוגרים והם עושים עבורם קניות, מביאים להם אוכל וסתם מנעימים את זמנם, ביום הולדתה רכז התרבות שר לה מחוץ לחלונה יחד עם קבוצת נגנים. "עכשיו אני מבינה למה בחרתי לגור בקיבוץ" אמרה לה אחת החברות הוותיקות, ובכללי היא מתארת אווירת הרתמות ועזרה הדדית. במשמר העמק, מלבד דאגה לקשישים והכנת והפצת מנות מחדר האוכל לבתי החברים, מעלים התושבים הצגות בערוץ המקומי בשביל לשפר את מצב הרוח.

"כל המחוות האנושיות האלה הן יפות", יאמרו הספקנים, "אך עדיין מתואר פה מערך תמיכה בסיסי של קהילה שחבריה מכירים וקרובים זה לזה, ואפילו בעיר נוכל למצוא התארגנויות סיוע שכונתיות, אז מהו ההבדל הגדול?". כאן אני מגיע לנקודתי האחרונה, והיא אולי החשובה ביותר – הסתכלו מיהם האנשים שעסוקים בכל פעולות העזרה והפנאי הללו, האם ניתן לעמוד על מכנה משותף כלשהו ביניהם?

בהתארגנויות העירוניות אנו יכולים להצביע

על המשותף – סטודנטים, צעירים אידיאולוגים או אכפתיים, נטולי ילדים ודאגות (באופן יחסי), חברי תנועות ואקטיביסטים בני המעמד הבינוני-גבוה שהאלטרנטיבה שלהם היא שהות ממושכת מול הנטפליקס (לא מזלזל חלילה בתרומתם – רק שם אותה בפרופורציות). ובמקביל, בקיבוצים אנחנו רואים נציגים מכלל פלחי הציבור המקומי שנרתמים לסייע (האישה שהוצמדה לעזור לסבתי צעירה ממנה בעשרים שנה, כלומר היא בת 60). מדוע?

א. חברה הומוגנית

ברוב הקיבוצים ישנה התאמה גבוהה בין ארצות המוצא של משפחות החברים, ברמת ההשכלה שלהם, במספר הילדים וכו' (עם מעט חריגויות). לרוב החברים אותה כמות הפנאי וכן הכנסה שוויונית בקיבוצים השיתופיים (כ-60, טוב ששאלתם) או דומה במופרטים.

ב. "מכל אחד כפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו"

האמירה הסוציאליסטית הישנה (שלא מופיעה בכתבי מרקס!) מומחשת בקיבוצים העמידים בימים אלה בעוצמות גבוהות מאשר בימים כתיקונם. בדיוק כמו שכתב מאסלו קשישא, כשחוסכים מבני-אדם את דאגותיהם החומריות, ומבטיחים להם מזון, מרפא, קורת גג, חשמל ומים – הם מתפנים לראות מעבר לעצמם.

אז לפני שאתם קופצים עם ההשמצות הקבועות על וועדות קבלה וגזל אדמות, קחו נשימה ושאלו את עצמכם – הייתכן שיש לנו מה ללמוד מהחברה הקיבוצית בשעת מבחן סולידרית (עם פוטנציאל אנוכיות מצער) שכזו? האם קהילה היא התשובה? או שמא קואופרציה של בעלות משותפת על אמצעי ייצור? האם מדיניות מיסוי שוויונית ודאגה לשירותי רווחה איכותיים בהתאם תצילנו מרעב? התשובה, לדידי, היא גם וגם וגם. יש לנו דוגמא מוצלחת למיני-ערכת מתפקדת שכזו, על כל פגמיה (עליהם כבר נכתב מספיק), אז למה לא ללמוד ממנה משהו לשם שינו?