ערים סמויות מן העין - ישי ניצן

מתוך "הערים הסמויות מעין", איטאלו קאלווינו

אין כל ודאות בכך שֶקוּבּלָאִי חאן מאמין לכל מה שמספר מַרְקוֹ פּוֹלוֹ כאשר זה מתאר באוזניו את הערים בהן ביקר בשליחויותיו, אולם מה שוודאי הוא, ששליטם של הטָטָרִים מוסיף להאזין לדבריו של הצעיר הוונציאני בסקרנות ובהקשבה, מרובות מאלה בהן הוא מאזין לכל יתר שליחיו וסייריו. בחייהם של שליטים מגיע רגע מסוים, שלאחר גאות רגש־הגאווה על מרחבי־האינסוף של השטחים שכבשנו, אחרי העיצבון וההקלה גם יחד שבידיעה שלא יחלוף זמן רב וכבר נוותר על כל מאמץ להכיר שטחים אלה ולהבינם; תחושה כמו ריקנות תופסת אותנו ערב אחד, עם ריח־הפילים אחרי הגשם ועם ריח אפר עץ־האלמוג המצטנן במיחמים; סחרחורת שמרעידה את הנהרות ואת ההרים המאוירים על גבן השחמחם של הפּלָנִיספֶרוֹת, ומגלגלת זה על זה את השגָרים המבשרים לנו את התמוטטותם של צבאות־האויב האחרונים

מתבוסה לתבוסה, ומקלפת את שעוות־חותמם של מלכים ששמעם לא נודע מעולם, אשר מתחננים לחסוּת גייסותינו הפושטים, ובתמורה מציעים לשלם מס שנתי של מתכות־יקר, עורות־בורסקי ומגיני־צב. רגע זה הוא רגע של ייאוש שבו אנו מגלים כי כל הממלכה האדירה הזאת - אשר נראתה בעינינו תכלית כל הפלאות - הריהי רק גוש מתפורר חסר־גבול וצורה; שרקבונה באוש מכדי ששרביטנו יוכל להביא לו תקנה; שניצחון על יריבינו השליטים, עשה אותנו יורשים לחורבנם האיטי.

רק בדוֹחוֹתָיו של מרקו פולו הצליח קובלאי חאן להבחין, מבעד לחומות ולצריחים העתידים להתמוטט, ברקמתה העדינה של תמונה, דקיקה עד כדי־כך שהיא מסוגלת לחמוק משיניהם המכרסמות של התרמיטים.

ערים וזיכרון 

מי שרוכב שעה ארוכה במרחבים פראיים, נמלא לפתע תשוקה לעיר. לבסוף הוא מגיע לאִיזִידוֹרָה, עיר אשר לארמנותיה גרמי־מדרגות לולייניים מצופים בקונכיות־ים, בה מיוצרים, על־פי כל כללי־האומנות, מִשְׁקָפוֹת וכינורות, בה נוכרי המהסס בין שתי נשים מובטח לו שתמיד יפגוש באישה שלישית, בה הופכים קרבות־התרנגולים בסופם לקטטות עקובות מדם בין המהמרים. על כל הדברים הללו הוא חשב כאשר חש תשוקה לְעיר. אכן אִיזִידוֹרָה היא־היא עיר חלומותיו: רק בהבדל אחד: העיר שהוא חלם הכילה אותו בהיותו צעיר; ואילו לאִיזִידוֹרָה הוא מגיע עמוס שנים לעייפה. בַּכיכר נמצא מעקה־הזקנים, עליו הם יושבים ומתבוננים בנוער החולף על פניהם; וְהוא יושב שם עכשיו, בשורה אחת איתם. התשוקות הפכו לזיכרונות.

בהשראת הספר - ערים ואורות, מַרְקוֹ פּוֹלוֹ מגיע אלינו

על החיים בהֲדַרִיאָנָה אפשר להסתכל משתי נקודות מבט. הֲדַרִיאָנָה של מטה והֲדַרִיאָנָה של מעלה

הֲדַרִיאָנָה של מעלה מלאת אור, הנוף נפרש עד האופק ויש לפעמים משב רוח נעים שנוסף לו ריח של דלקים שמזכיר שיש גם הֲדַרִיאָנָה של מטה. חלקה העליון הוא החלק בוא נגמרות גרמי המדרגות ומתחילים הגגות. למעלה יש אנשים שמביטים בזהירות מהחלונות או יושבים בין דודים ונהנים מהחוץ, השמיים והשמש. לא כך הֲדַרִיאָנָה של מטה. שם אין אנשים ואין מדרכות רק כבישים ומכוניות חונות. כבר זמן רב, רב מכדי שמישהו יזכור מתי התחיל, אסור לצאת או להסתובב. מדי פעם תוכל לראות חתול תועה או כלב עם בנדנה משוטט ברחובות בלי בעלים שיטפל בו. רק לשיטור מותר להסתובב וגם הם משתדלים לא לצאת מרכביהם. מאז שהתחילו המשלוחים המעופפים להביא אוכל, בגדים ותרופות הרגעה לדירות אין צורך אמיתי לצאת. שאלתי את אחד המקומיים ״איך זה יתכן שאדם יהיה בחדרו כל חייו?״ ״תקרות גבוהות..״ השיב. ״מה?״ התפלאתי. ״תקרות גבוהות, זה השקר הכי גדול בעיר הזאת..״ בין חמש לשש בערב השמש נעלמת מאחורי ההרים והאורות של המרקעים בוהקים בכחול בהיר וכואב דרך החלונות וכל העיר מתמלאת אור קר.

״פעם היו אורות חמים. פנסים בואדיות ובגנים היפים ואנשים ברחובות.

היה מותר ללכת לים ולטייל ואפילו להחזיק ידיים.״

אנשים חמים יש בהֲדַרִיאָנָה כך התרשמתי רק שהחום נשאר בפנים ולא יוצא. 

עתידה של העיר הזו יכול להיות מזהיר, העוצר יגמר בסופו של דבר. אך האם יצליחו תושביה להסיר את הבט מהמסכים?